מעגל האימה I צביה גולן היום הבינלאומי אלימות נגד נשים

%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94מעגל האימה I צביה גולן        היום הבינלאומי אלימות נגד נשים

סיפורה הכואב של ריקי הוא סיפורן של נשים רבות. רבות מידי. הן שבויות בתוך מעגל נורא של חיים משותפים עם גבר אלים. לעתים האלימות איננה פיזית, אלא נפשית. כך או כך, אלימות משאירה צלקות. יש אומרים שקל יותר להבריא מאלימות פיזית, שכן פצע פיזי סופו להגליד, לעומת פצע נפשי שנשאר חקוק לעולם. כשאני שומעת משפטים כאלה, הזעזוע שלי גדול עוד יותר. ההשלמה הזו עם מצב נורא, איומה בעיניי. נשים רבות, ושוב – רבות מידי, חושבות ש"זה מגיע לי" כי לא עשיתי/לא בישלתי/לא כיבסתי/לא שכבתי איתו. נשים רבות מידי חושבות שהן גרות עם אהבת חייהן. הן ממשיכות לאהוב את הגבר האלים, לספוג את העלבון בשקט, להתחבא תרתי משמע (כמו ריקי) מאחורי סוודר גדול שמסתיר אסון גדול, ממשיכות לשתוק, ומייחלות לרגע הזה שבו הוא יתחרט, יבקש סליחה, יאהב אותן שוב. הן חיות תחת הבושה של 'מה יגידו במכולת'. לפעמים הפחד הזה מנהל אותן, וכדי למנוע את הבושה הגדולה, את השבר הגדול של הילדים או ההורים המבוגרים שלהן, הן מוכנות להקריב את עצמן על מזבח חיי הנישואין הנורא שלהן. הן לא פורצות את המעגל. הן חשופות לאלימות, ומסתירות. הן מפתחות תובנות עקומות של 'אני אשמה', ושותקות.

זוהי צעקתן האילמת.

מעגל האימה / צביה גולן       

"למה אתה מסתכל בי ככה?" היא שאלה אותי, ואני התבוננתי בה במבט כואב. שנים אני מטפל בבני אדם, ועדיין, המראה הזה של אישה שברירית עם מבט עצוב בעיניים, גורם לי לצער עמוק. "זה משהו שאמרתי או משהו באיך שאני נראית, אני לובשת ארוך תמיד, אין לזה שום סיבה מיוחדת, פשוט בדרך כלל קר לי,  וגם פשוט אני אוהבת שרוול ארוך" היא אמרה.

"אז מה הביא אותך אלי, ריקי?" שאלתי אותה.

היא הסתכלה בי במבט משועשע, וענתה: "קו 63 ואח"כ קצת ברגל…."

חייכתי וחיכיתי. משהו בחן הבלתי נדלה שלה  מצא חן בעיני.

"מהי הסיבה העיקרית שבגללה החלטת בכל זאת לבוא?"

"הסיבה? מה כבר יכולה להיות הסיבה לאישה בגילי או לנשים בכלל?"

"אני לא בטוח שהבנתי את תשובתך" אמרתי, "תוכלי להיות יותר ספציפית?"

"טוב, נו, איך לומר, זה בגלל מנחם, יותר נכון בגללי, לא בעצם בגללו אבל גם בגללי."

"זו תשובה די מבלבלת" אמרתי, והיא חייכה חיוך קטן ומבויש.  "תראה" היא אמרה, "אני לא יודעת מה להגיד אבל אני אוהבת אותו וזה לא משנה מה אחרים אומרים, אני יודעת שלפעמים זה ממש מגיע לי שהוא ככה."

"שהוא איך?"

"שהוא מתעצבן."

"תני לי דוגמא, בבקשה."

"אני. אני מעצבנת אותו."

שבוע לאחר מכן, שרר שרב שכמוהו לא זכרתי שנים. ריקי נכנסה, לבושה בחולצת גולף בעלת שרוול ארוך. היא נראתה נבוכה נוכח מבטי. "קר לי" היא לחשה, והתיישבה מולי.

"ספרי לי קצת על עצמך, ריקי" ביקשתי בעדינות.

"מה יש לספר? שום דבר מיוחד."

"כל מה שתאמרי יהיה עבורי מיוחד" אמרתי, "תתחילי מההתחלה, איפה נולדת, מי היו הוריך, אחים, אחיות, את מבינה? הכל מעניין אותי."

ריקי הסתכלה עלי במבט ספקני, השתעלה קצת, והחלה לדבר בלחש.

"נולדתי לפני 45 שנים בתל אביב, אני הצעירה בבית, אבא שלי היה שען ואימא לא עבדה בחוץ, היא גידלה אותנו."

"אותנו? כמה אתם?"

"אתה מתכוון  כמה היינו לא כמה אנחנו עכשיו זו לא אותה תשובה." הבטתי בה במבט שואל והיא המשיכה: "היינו חמישה, היו לי שני אחים ושתי אחיות, עכשיו יש לי רק שני אחים ואחות אחת, וזהו. יש לי אימא אבל אין לי אבא. אבא שלי היה שען, הוא היה מתקן להמון אנשים את הזמן שלהם, כי לפעמים הזמן נעצר פתאום או ממהר נורא לאיזה מקום, ואבא היה מתקן זמן לכולם אבל את הזמן שלו הוא לא הצליח לתקן והזמן שלו נגמר, כמו שעון חול."

"ספרי לי על אחותך" ביקשתי.

ריקי החלה לספר לי על אחותה שגרה בארצות הברית, אבל עצרתי אותה כשהבנתי שהיא מדברת על אחותה החיה.  "אין לי עוד אחות" היא ענתה לשאלתי. "אבל הייתה, נכון?" שאלתי שוב.

"הייתה" היא ענתה לי בלחש, "קראו לה שושנה, אבל לא היה לה מזל כמו לשושנה, שושנה זה פרח מוגן, נכון?"

שבועות ספורים לא קרה הרבה בטיפול. ריקי נסגרה בפני כמו עלי כותרת בלילה, ולא מצאתי דרך לדובב אותה לדבר. באותו בוקר היא הגיעה למפגש השבועי, לבושה שוב חם מידי לעונה, ולא יכולתי עוד לראות בסבלה. "למה את מתלבשת כך?" שאלתי,  "לא יתכן שקר לך, עכשיו שלהי ספטמבר, לא יתכן."

ריקי התבוננה בי במבט כועס. "אתה רוצה לראות? לא כדאי" היא אמרה, וחשפה זרוע מצולקת, מלאה בכתמים כחולים, "יפה, הא? עכשיו אתה מרוצה?" התבוננתי בסימנים המכוערים שהשאיר עליה הגבר שאיתו היא בחרה לחיות, וחשתי בחילה. ריקי הסתכלה עלי וללא שביקשתי החלה לספר:  "אתה יודע, בפעם הראשונה, זה היה אולי חצי שנה אחרי שהתחתנו, אני לא זוכרת, מה זה חשוב, הוא רצה לאכול והאוכל היה קר, אני הייתי אשמה, לא חיממתי, מה הוא כבר בקש, קצת אוכל חם, וזה היה קר! הוא כעס נורא, אבל זה די הגיע לי." לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי, והיא ראתה את המבט המזועזע שלי. " אולי לא הגיע לי בעיטות, אבל אל תשכח שבכל זאת הייתי אשמה." קמתי ופתחתי ילון. לא היה לי אוויר. "הלכת להגיש תלונה אחר כך, נכון?" שאלתי. "תלונה?" היא שאלה, "מה פתאום… חיממתי לו את האוכל כמו שהוא רצה, זאת אומרת לא את אותה הצלחת עם העוף והאורז כי הוא זרק על הרצפה, מה אני אתן לו לאכול כמו לכלב מהרצפה, אז חיממתי לו אחר, והוא אכל זה היה לו טעים ואז הוא חיבק אותי וביקש סליחה."

"וסלחת לו?" שאלתי. "תראה" היא ענתה, "אני חשבתי שיותר זה לא יקרה."

"אבל זה כן קרה" אמרתי בייאוש. "כן" היא לחשה, "אבל לפעמים הוא נרגע להרבה זמן, אפילו לשבוע." קמתי ממקומי וניגשתי להכין קפה. "סוכר?" שאלתי אותה, "חצי כפית" היא ענתה.

"תגידי" הורדתי את הכפפות כמו שאומרים,  "שושנה? מה בדיוק קרה לה?" ריקי הסירה אט אט את ההגנות, פשטה את הסוודר, ובמבט חלול סיפרה את סיפורה של אחותה.

"היא מתה, אתה יודע, אפשר למות מצער, אבל קל יותר למות ממכות רצח", היא אמרה ביובש. "היא חשבה אולי להתגרש ממנו?" שאלתי. ריקי הבינה מיד את השאלה הסמויה שלי, וענתה תשובה ישירה: "אתם הגברים חושבים שזה קל לאישה לגדל לבד שני ילדים. היו לשושנה ילדים, שזה היה המזל הכי גדול שלה. אני, עם הבעיטות שלו בבטן, אי אפשר ללדת ככה, הרחם שלי לא מספיק חזק." ריקי השתתקה רגע, מתחה מעט את הסוודר שלה, ולחשה:  " בטח שהוא כעס, אמרו לו לעשות גם בדיקות, הוא הרגיש שאולי מישהו חושב שהוא לא מספיק גבר, אתה מבין, מי היה מעלה בדעתו להגיד למנחם שהוא לא מספיק גבר ושהבעיה אולי אצלו?" הסתכלתי בה, כואב יותר מרגע לרגע, והיא אמרה: "שושנה, לפחות היו לה ילדים,  אז היא סבלה קצת, בשקט, אי אפשר היה להאמין שזה מה שיקרה לה בסוף, כשהיא תגיד לו בפרצוף את המילה גירושים."

"את מעגל האימה הזה אפשר לפרוץ, ריקי" אמרתי בעדינות. ריקי צחקה צחוק קצר ועצבני.

"אני אוהבת אותו, יורם, אני אוהבת אותו, אין לי חיים בלעדיו."

"הוא צריך טיפול", אמרתי בכעס עצור.

"אני יודעת", היא ענתה ולבשה חזרה את הסוודר, "אני יודעת."

 

מעגל האימה I צביה גולן        היום הבינלאומי אלימות נגד נשים

 

 

 

 

 

תגובות פייסבוק

CONTACT US

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Sending

©2017 כל הזכויות שמורות למלכה אסתר מגזין אינטרנט

Log in with your credentials

Forgot your details?